'אז אולי כרית נוי מבדים באווירה סתווית?', חשבתי לעצמי. 'אבל כרית נוי זה ממש בנאלי, כבר תפרתי המון כאלה בימים שעיצבתי טקסטיל לחדרי ילדים', עניתי לעצמי.

ואז זה הכה בי: כרית נוי שהיא גם כרית חימום – פריט עיצובי לבית שהוא גם שימושי וגם מקורי!

מיד ניגשתי למלאכה, אבל הסתיו בושש לבוא גם הרבה אחרי שסיימתי לתפור את הכרית הזו. אז לכבוד ימי החורף הספורים שצפויים לנו – הרי לכן כאן השלבים המצולמים, למקרה שגם לכן מתחשק להתחמם עם כרית סופר-מהממת, או להכין כזו במתנה לחבר/ה אהוב/ה.

שלב ראשון: הכנת הבדים

בחרתי לכרית המעוצבת בדי כותנה מהממים שקניתי כבר לפני המון זמן ועד כה לא נמצא להם שימוש. ככלל, אם אתם עוקבים אחרי הבלוג ואחרי הדף שלי בפייסבוק – אתם יודעים שאני מאוד אוהבת לעשות שימוש בשאריות בדים. לחזית של הכרית – בחרתי בד מעוצב בגוונים חמים שמזכירים לי את הסתיו, ולגב הכרית בחרתי בד ורוד בגוון משלים. את כרית החימום בחרתי לתפור מבד קורדרוי חום כהה, שגם הוא משתלב בגווני הבד המעוצב. חשוב שהבד לכרית החימום יהיה עבה יחסית, על מנת שהיא תעמוד במשקל של התוכן שלה (בד"כ כוסמת או אורז). לסיום, בוחרים 3 כפתורים גדולים בגוונים תואמים לבדים (תפקידם יוסבר בהמשך).

שלב שני: תפירת כיסוי הכרית המעוצבת

1. מצמידים את בד החזית ואת בד הגב של הכרית המעוצבת זה לזה בעזרת סיכות וגוזרים את שניהם יחד למלבן בגודל 55X35 ס"מ.

2. במידה והבדים הם בדי כותנה דקים – אני ממליצה לעבות ולייצב אותם באמצעות שכבת פליזלין. כך הכרית נראית טוב יותר במצבה הסופי.

3. מצמידים את שני הבדים מחדש כשהבד המעוצב פונה כעת כלפי פנים ותופסים בעזרת סיכות.

4. תופרים 3 מתוך 4 הפאות של הכיסוי (צורת ח').

5. בפאה הפתוחה מקפלים את השוליים של כל בד כלפי חוץ קיפול כפול, כל קפל בעובי 1 ס"מ, ותופסים בעזרת סיכות.

6. תופרים כל שול בנפרד להשלמת תפירת הכיסוי, והופכים כך שהחזית המעוצבת פונה כלפי חוץ והתפרים כלפי פנים.

שלב שלישי: תפירת כרית החימום

7. גוזרים מבד הקורדרוי שני מלבנים ברוחב 55X25 ס"מ.

8. מצמידים את שני הבדים כשהחלק המפוספס פונה כלפי פנים ותופסים בעזרת סיכות.

9. תופרים 3 מתוך 4 הפאות של הכיסוי (צורת ח').

10. הופכים את הכיס מהפנים החוצה, כך שהחלק של הקורדרוי פונה לחוץ. מחלקים את הכיס ל-3 חלקים שווים בגודלם. מטרת החלוקה היא לפזר את תכולת הכרית באופן אחיד ובכך לייצב אותה.

11. תופרים ליצירת 3 תאים נפרדים.

12. ממלאים מחצית מכל תא באורז או כוסמת.

13. סוגרים בסיכות בשתי שורות: אחת צמודה למפלס האורז והשניה בקצה הכיס.

14. תופרים את שתי השורות וסוגרים את כרית החימום.

שימו לב! חשוב להשאיר שוליים של 5 ס"מ לפחות בין קצה הכיס לתפר שסוגר את האורז

שלב רביעי ואחרון: חיבור הכריות

15. תופרים ידנית 3 כפתורים גדולים בחלק הפנימי של גב הכרית המעוצבת, קרוב לקצה.

16. יוצרים בשולי כרית החימום 3 פתחים מותאמים בגודלם ובמיקומם לגודל הכפתורים, ותופרים להם סיומות בתפר זיגזג צר.

17. חוזרים על הפעולה בשולי הכרית המעוצבת.

18. ממלאים את הכרית המעוצבת במילוי. אפשר (ואף רצוי) להשתמש במילוי מעט גדול יותר ממידות הכרית עצמה, וכך היא תהיה יותר תפוחה.

19. מחברים את כרית החימום לכרית המעוצבת בעזרת הכפתורים.

20. סוגרים את הכרית המעוצבת כשכרית החימום בתוכה.

מה קיבלנו?

כרית נוי שבתוכה כרית חימום אינטגרלית. כשרוצים להשתמש בכרית החימום – פותחים את הכפתורים ושולפים את כרית החימום החוצה מתוך כרית הנוי, מחממים כ-3-2 דקות במיקרוגל. לאחר החימום משיבים אותה למקומה וניתן ליהנות מכרית שכיף להישען עליה וגם להתחמם ממנה. מאחר שכרית הנוי נסגרת בעזרת אותם כפתורים, אין תלות ביניהן וניתן להשתמש בשתיהן גם בנפרד.

אז קדימה, לעבודה, כי גם לכם מגיע חורף חם ונעים!

אהבתם את הרעיון? יש לכם שאלות לגבי ההכנה? מוזמנות ומוזמנים לכתוב לי בתגובות!

להתראות בפוסט הבא!

סיפרתי לכן בפוסט הראשון, שהכלל המנחה בארגון החתונה הזו היה פשטות. בחתונה הראשונה שלי נסעתי ביום החתונה (!) מחיפה לתל אביב, כי מעצב השמלה, מעצב השיער והמאפר שבחרתי – היו כולם בתל אביב, בזמן שהחתונה עצמה התקיימה בחיפה. תסכימו איתי, שזה לא דבר שפוי לעשות. הפעם אמרתי לעצמי: אין שום סיכוי. אני רוצה קרוב, נגיש ונוח. ממרומי גילנו, גם הסכומים שהוצאנו אז על חתונות פרק א' שלנו – בכלל לא היו על הפרק הפעם. פשוט כי אין שום סיבה, ויש המון דברים אחרים שנשמח לעשות בכסף הזה, וכנראה שנהנה מהם אפילו יותר. החתונה הזו תוכננה בדיעה צלולה ובוגרת יותר, ולתחושתי זה הפך את הבחירות להרבה יותר מותאמות אישית ומדוייקות עבורנו.

זה התחיל בשמלה. לשכור שמלת כלה בעשרות אלפי שקלים לכמה שעות כבר לא היה אופציה הגיונית מבחינתי, ולכן פניתי לחפש תופרת מעולה וקפדנית. תארו לכן כמה שמחתי לגלות, שהמתפרה של התופרת הכי מעולה באיזור נמצאת ממש מעבר לכביש ברחוב בו אני גרה. נוחות ונגישות – צ'ק. נותר רק להחליט איזו שמלה אני רוצה.

בתכנון כמו בתכנון, התחלתי לשרטט. ציירתי דמות גוף כבסיס לסקיצה ושכפלתי אותה מספר פעמים. על גביה הדבקתי נייר שרטוט שקוף וכך בחנתי מספר אופציות לשמלות שנראו לי מתאימות. הרגשתי כמו מעצבת אופנה לרגע, ונהניתי מזה מאוד. התחלתי עם סגנון מסויים של מחוך וחצאית, ומשם עברתי דרך מספר סקיצות עד שהתקבל העיצוב הסופי לשמלה. היה לי חשוב שהשמלה תתאים לקונספט העיצובי הכללי (וינטג') ולאווירה בבית פיין. כדי לא להרוס את ההפתעה – אני אשתף אתכן בסקיצות שנותרו על רצפת חדר התפירה. התחרה בתמונה, אגב, היא בד דומיננטי בשמלה, ובמידה רבה היא זו שהשפיעה על העיצוב הסופי.

בזמן המדידות, התקדמתי עם עיצוב הארוע יחד עם מיטל. הפריטים המהממים שלה ישתלבו בכמה וכמה מקומות ברחבי בית פיין. בין השאר, הזמנתי ממנה חישוקי מפות 'קרושה' וחופה שתפורה ממפות וינטג' מקוריות. אמנם הטקס שלנו יהיה חילוני, אבל הרעיון של חופת וינטג' שמגדירה את איזור הטקס (מוחזקת על ידי ארבעה מקרובינו) – נראה לנו מקסים. פגשתי את מיטל בבית פיין ל'ניסוי כלים'. כך זה נראה:

וזו חופה בסגנון של החופה המושלמת שלנו, שמחכה לראות אור יום, ופרט את אורו של יום אחד מיוחד בספטמבר! (ולא, זה לא ה-1 לספטמבר, על אף שגם האור בקצה היום הזה מיוחד בזכות עצמו  )

בזמן שעברנו על תוכנית העמדת הריהוט, נילי פינקה אותנו בפקאנים מסוכרים ובטראפלס מעולים משוקולד מריר, מעשה ידיה כמובן.

אבל הקינוח האמיתי של הפגישה הזו היו מספרי השולחן והתוויות שמיטל ואני עיצבנו יחד. התוויות ישתלבו בסידור השולחנות יחד עם מפיות וינטג' מקוריות מהאוסף המדהים של מיטל. הנה הצצה:

והנה עוד כמה טעימות מבית פיין, שגורמות לי להתאהב בו כל פעם מחדש:

את הפוסט הזה אני אסיים בחישוק הרקמה של טבעות הנישואין שלנו. נדב ואני בחרנו לעצמנו טבעות זהב זהות ופשוטות מאוד, וחרטנו עליהן משפט משיר ששנינו מאוד אוהבים ושמשקף את התחושות שלנו זה כלפי זו. השיר הזה שזור בחתונה בהקשרים שונים, ומופיע גם בגב ההזמנה לחתונה (בפוסט הבא). אמנם יש לנו 4 שושבינים, אבל מהיכרותנו איתם הם יהיו עסוקים באהדת הקהל ולא בנשיאת הטבעות שלנו… לכן, חישוק טבעות נשמע כמו רעיון מצויין וגם מזכרת מדהימה מהטקס.

זו לא הפעם הראשונה שעדיה מבוליגאיה מכינה לי חישוק רקמה. את העבודות המדהימות שלה אני אוהבת גם בזכות המקוריות וגם בזכות הביצוע המושלם לפרטי פרטים. גם כאן, הרעיון המקורי לחישוק טבעות הוא שלה, ועבודת העיצוב נעשתה בשיתוף פעולה של שתינו. עדיה השתמשה בתחרה מהשמלה שלי ועשתה עבודה מדוייקת ומופלאה בהתאם לסקיצה ששלחתי לה.

עד כאן להפעם. יש עוד משימות רבות לטפל בהן ועוד רעיונות עיצוביים רבים לממש, אבל הם כנראה יאלצו לחכות לתחילת ספטמבר. תודה שקראתן, אשמח לשמוע מכן!

סיון

פה מתחילות שתי בעיות.
הבעיה הראשונה היא, שאי שם בתחילת עידן ההורות העכשווית, טעינו לחשוב שזה חכם להרעיף מחמאות על כל פלט גרפי או פלסטי שיוצא מבין ידיהם של הילדים שלנו. בואו נהיה כנות: לא כל קו הוא "משיכת מכחול", לא כל קשקוש הוא "ציור מהמם", ולא כל נייר ספוג בדבק פלסטי וגואש הוא "יצירה". אבל אנחנו התרגלנו לחוס על נפשם השברירית ולהתייחס לכל עבודה כאל פיס של פיקאסו, ולכן, בין אם מדובר בשני קווים בודדים על דף ובין אם בציור שבאמת הושקעה בו המון מחשבה – כולם שווי ערך בעיניהם. ואנחנו, שכל השנה התפעלנו מהכשרון הבלתי נתפס הזה של קו אדום וקו כחול שחוצים זה את זה באקראיות במרחב הנייר האינסופי – לא יכולים להסביר להם פתאום למה אי אפשר לשמור את כללללל היצירות הללו, ואיך זה שחלק ראויות בעינינו יותר וחלק פחות.
בסוף שנתה הראשונה של עופרי בגן (גיל 3), אמרתי לעצמי שזה יהיה נורא מצידי לזרוק את העבודות שלה ללא ידיעתה, וניסיתי את הטקטיקה המשתפת. הושבתי אותה מול הערימה שהצטברה מתחילת השנה והסברתי לה בנועם שעכשיו אנחנו הולכות למיין את העבודות שלה, ושהיא יכולה להחליט מה נשאר ומה לא.
"מה יקרה למה שלא?" היא שאלה. ואני, שהיה לי ברור ש"לזרוק לפח" זו לא תשובה טובה, עניתי בחיוך: "נמחזר את זה בסל המחזור כמובן" (שימו לב, סל! לא פח!). הרעיון הזה ריצה אותה, ומיד פצחנו במלאכת המיון, שבסופה נותרנו עם שתי ערימות. אחת של ציורים שהיא ממש אוהבת, ואחת של עוד ציורים שהיא ממש אוהבת, אבל מוכנה למחזר. בתחושת נצחון קלה התחלתי לאסוף את הערימה השניה לפח המיחזור הביתי שלנו, כשלפתע צווחה פילחה לי את האוזן. "לא!!! נשים את זה בפח מיוחד בחדר שלי, ונשמור את זה כדי שאני אעשה מזה עוד יצירות!"
באותו רגע, התיאוריה שלי לגבי החלטות משותפות קרסה בערך כמו המדפים שעליהם מונחים הררי היצירות מהשנה האחרונה.

מאז, הילדה גדלה, ואיתה גם הנפח של יצירות האמנות בארון. בכל פעם, כשרק רמזתי על כוונתי להפרד מחלק מהן, היא הגיבה בזעקת שבר כאילו עמדתי לקטוע איבר מגופה.
התוצאה היא, שכדי לחוס על רגשותיה (ועל המדפים), אני אוגרת מדי שנה הכל עד סוף השנה ואז ממיינת בעצמי את מה שנראה לי שווה לשמור, עם צביטה קלה בלב.
יעיל ככל שזה יהיה – זה לא פותר את הבעיה השניה: עניין התצוגה של הציורים במהלך השנה. אני מהאמהות האלה, שלא מוכנות שהילדים ידביקו ציורים על הקירות, ובטח לא בכמויות. גם כך חדר הילדים עמוס משחקים, צעצועים וצבעים, עד כדי הפרעת קשב וריכוז (שלי כמובן). בלית ברירה, הסכמתי שיתלו על המקרר ועל הדלתות של החדרים בעזרת דבק נייר קל להסרה, אבל גם זה התגלה כפתרון חלקי בלבד, כי הכל מכוסה לגמרי אחרי 4-6 ציורים בגודל A3. ידעתי שעליי למצוא פתרון אחר, שמצד אחד יאפשר תצוגה הולמת (ואם אפשר גם מרוכזת) של הציורים, ומצד שני יאפשר מיון שלהם במהלך השנה מבלי לייצר ערימות ו/או סצינות מיותרות.
הפתרון שמצאתי (והוצאתי לפועל) הוא לוח ציורים מעוצב ויעיל, וכאן אסביר בדיוק איך עשיתי זאת, כדי שגם אתן תוכלו.

*******

את הלוח הכנתי מגלילי שעם דביקים (רכשתי בחנות טפטים), שמטרתם רק לתחום את איזור התליה ולא להיות מה שתולים עליו את הציורים. למה לא? כי אז שוב הלוח יתמלא מהר מאוד ולא יהיה מקום לכל מה שרוצים לתלות.

ציירתי על הקיר (בעזרת עפרון) מסגרת שמגדירה את מידות הלוח הרצוי. מומלץ לקחת מדידות ייחוס מהרצפה כדי לדייק.

גלגלתי את גלילי השעם הפוך, על מנת ליישר אותם, והתחלתי להסיר את נייר הדבק בחלק העליון ביותר (בלבד). הגלילים דביקים מאוד, ולכן רצוי לקלף את הנייר תוך כדי הדבקה ולוודא כל העת שמדביקים ישר.

גליל אחד הדבקתי כפי שהוא, ואת האחר חתכתי על מנת שהלוח יהיה ברוחב הרצוי. לאחר ששני הגלילים היו מודבקים על הקיר, התחלתי לסמן קוי מידה ליצירת מסגרת פנימית. בחלק העליון – שני קווים מקבילים במרחק 5 ו-7 ס"מ מהקצה. בכל שאר הפאות – שני קווים מקבילים במרחק 3 ו-5 ס"מ מהקצה.

את הקווים המקבילים סיימתי במרחק 10 ס"מ מכל פאה, כיוון שרציתי שהחיבור בין הקווים יהיה מעוגל. בחרתי בתחתית לכוס בכדי ליצור את החלק המעוגל, אבל אפשר לבחור בכל אביזר עגול בקוטר המתאים.

לאחר השלמת הקצוות המעוגלים, מתחתי נייר דבק קל להסרה משני עברי המסגרת כדי שניתן יהיה לצבוע את חלקה הפנימי מבלי להתאמץ יותר מדי. בחרתי לצבוע בצבע אקריליק שחור, כיוון שאני אוהבת את השילוב בין השחור לגוון של השעם, וכאמור – הצבעוניות תגיע מהציורים עצמם.

לאחר סיום הצביעה (ללא הקצוות המעוגלים) – הסרתי את נייר הדבק. שימו לב, שמאחר שהשעם הוא משטח גבשושי – קווי המסגרת לא ישרים לגמרי. אני ממש בסדר עם זה. אם לכן זה מפריע – אפשר לעשות את המסגרת מנייר דבק שחור אטום (כמו איזולירבנד) ואז היא תהיה יותר מעודנת וישרה. את הקצוות המעוגלים צבעתי בצורה מדוייקת יותר.

הכנתי שלט בגודל A4 במטרה לתת שם/כותרת ללוח. מאחר שלא מדובר בגרפיקה פשוטה – הכנתי לכן פרינטבל עם שלטים שתוכלו להדפיס בבית ממש בקלות (שמרו לכן את התמונה בלינק והדפיסו). את השלט ניילנתי בלמינציה וחתכתי את הרקע הלבן בעזרת סכין יפנית (זהירות, בבקשה!).

הדבקתי את השלט בראש הלוח והוספתי שלטונים קטנים של שמות הילדים, בכדי שלכל אחד יהיה מקום מוגדר בלוח. כפי שאתן ודאי שמות לב, אין הרבה מקום בלוח לכל ילד, אבל זה לא מקרי. רמז: זה קשור לתהליך המיון. במקום לתלות את הציורים ישירות על הלוח, בחרתי לתלות עליו אטבים כך שניתן יהיה לתלות מספר ציורים על אותו אטב, כשרק אחד מהם גלוי בכל פעם.

הרעיון הוא, שהילדים יצטרכו לבחור את הציורים שהם רוצים לתלות ("כולם") אבל בכל פעם רק שניים יהיו ב"פרונט". מצד אחד, כל היצירות (או רובן) נתלות על הלוח, וכך הילדים מקבלים את התחושה שכולן ראויות וטובות. מצד שני, זה שם בידיהם את הבחירה מי מהציורים יהיה בקדמת הערימה, והם יכולים גם להחליף ביניהם מעת לעת. אני מאמינה, שמתוך הדינמיקה הזו, באופן טבעי חלק מהציורים יישארו מאחור וחלק בפרונט, בהתאם למידת חיבתו של הילד לציור. אפשר אפילו להציע להם לרענן מדי פעם את הסדר, ולראות מה הם מעדיפים. אלה שהיו בפרונט – הם, בעיניי, אלה ששווה לשמור.

וכך, במקום לאגור ערימות בארון עד לסוף השנה, בכל פעם שמגיע משלוח טרי של ציורים – אפשר לשמור את אלה ש"כיכבו" ולהפרד מאלה שפחות.

את הרעיון הכללי ניתן ליישם גם בדרכים פשוטות יותר (כמו לרכוש לוח שעם מוכן ולהדביק עליו אטבים, או להדביק על הקיר טפט ועליו אטבים). כך או כך, יש לכן עוד חודש עד לתחילת הלימודים, אז קדימה לעבודה. אם יש לכן שאלות לגבי ההכנה, או אם יש לכן רעיון מוצלח אחר למיון הציורים של הילדים – אתן מוזמנות לכתוב לי כאן בתגובות. אם הכנתן משהו דומה/שונה לתליית הציורים – אתן מוזמנות לשלוח לי תמונות ואוסיף אותן לפוסט!

שבוע טוב ובהצלחה!

סיון

בכל אופן, זו הסיבה שרוב הלקוחות והעוקבים שלי לא יודעים בכלל, שבעוד חודשיים אני מתחתנת! כן, מתחתנת. גם אני בקושי מאמינה. סיפור הרקע קצת ארוך, אבל הוא לא נושא הפוסט אלא רק ההקדמה, ולכן אני אתמצת לכם את הפרטים העיקריים: את נדב, בן זוגי כיום, אני מכירה מכיתה ב', גדלנו יחד בקרית מוצקין. מאז ילדותנו החיים לקחו אותנו בדרכים שונות, הפרידו ביננו והפגישו אותנו לסירוגין (אולי עוד אכתוב על זה פוסט נפרד, או ספר), אבל הקשר שלנו קיבל תפנית רומנטית רק לפני כשנתיים. לנדב שני ילדים מקסימים מנישואיו הראשונים, ולי יש מנישואיי הראשונים ילדה מהממת בת חמש וחצי, עופרי. לפני 4 חודשים נולדה לנדב ולי בת משותפת, שקד, פרי אהבה מתוק, שהפכה באחת לחיבור הכי מוחשי של המשפחה החדשה שלנו. כבר כשהייתי בהריון החלטנו, שאנחנו רוצים לחגוג את הזוגיות שלנו ואת המשפחה שלנו בארוע קטן ואינטימי, ושנעשה זאת רק לאחר לידתה של שקד על מנת שהיא תהיה חלק מהחגיגה. וכך, לשם הסמליות (ובעיקר לשם המסיבה) נדב ואני מתחתנים בעוד חודשיים בבית לחם הגלילית.

קצת מוזר ואפילו מצחיק לתכנן חתונה בגילנו, כששנינו כבר עמוק בקריירות שלנו ועם 4 ילדים ברקע, אבל אפשר לומר שלתכנן חתונה של פרק ב' זה קצת כמו ללדת ילד שני. ההתרגשות והציפיה גדולות ממש כמו בפעם הראשונה, כי כל חתונה היא חוויה אחרת, אבל הכל קורה ממקום הרבה יותר נינוח ומהנה, כי כבר יודעים לשים את הדגש על מה שחשוב באמת. אז מבחינתנו, ההחלטה הראשונה היתה שהארוע יהיה מצומצם למשפחה ולחברים הקרובים ביותר.

ההחלטה השניה היתה שהמוטו בבסיס הבחירות שלנו יהיה פשטות ונוחות, וכך היה. כל הבחירות שעשינו היו מהתרשמות קצרה, עניינית ואינטואיטיבית. הראשונה שבהן היתה המקום, וזו באמת היתה אהבה ממבט ראשון.

בית פיין הוא בית אבן רחב ידיים שבו מספר חללים, אשר נבנה בשנת 1906 ע"י הטמפלרים שהתיישבו בבית לחם הגלילית. החללים השונים בבית הם למעשה הרפת, הדיר, האורווה והמוסך, אותם בנו הטמפלרים לצד בית המגורים המשפחתי (מתוך אתר הבית). נילי כהן-מינץ היא הבעלים והשף, ותחת ידיה מתקיימים במקום ארועים מסוגים שונים. המקום אפוף אווירת וינטג' משכרת שכבשה אותנו (טוב, בעיקר אותי) כבר בביקורנו הראשון. בית האבן מקיף חצר גדולה, וכל אחד מהחללים בו ייחודי ומשגע בזכות עצמו. המטעמים המופלאים שנילי רוקחת במטבח (כדאי לכם לעקוב אחרי פרופיל האינסטגרם ההורס שלה) מבוססים על אוכל צרפתי עם נגיעות גליליות, והשילוב בין המקום לטעמים שכנע אותנו מעבר לכל ספק, שזה המקום המתאים לחתונה שלנו.

כדי לתת גם לארוע עצמו את הטאץ' הוינטג'י המושלם, פניתי למיטל סיון-שני, בעלת וינטג' by נדוניה. מיטל היא מעצבת טקסטיל ובעלת אוספים מרהיבים של פריטי וינטג' אותנטיים. היא לא רק אוספת אותם, אלא גם יוצרת מהפריטים המקוריים שהיא מלקטת פריטים חדשים ומהממים. נפגשנו בבית פיין לחשוב יחד אילו פריטים מבית היוצר שלה יכולים להתאים לכל אחד מהחללים בבית פיין.

החלטנו על שילוב של מספר אלמנטים, חלק מהם מיטל תעצב ותכין במיוחד לארוע. בתור התחלה, בחרנו מפות שולחן מבד פשתן, שתואמות את מפיות הוינטג' המהממות מהאוסף של מיטל.

לקראת פגישתנו הבאה, הכנתי תוכנית העמדת ריהוט למקום, שכוללת בחירה של מזנונים ושולחנות מתוך הקיים בבית פיין. השלב הבא הוא גיבוש קונספט עיצובי למרכזי השולחנות ולעמדות ההגשה, וכששתי מעצבות משלבות כוחות (ומוחות) – התוצאה צפויה להיות מוצלחת.

נותרו חודשיים, ולא מעט משימות עוד לפנינו, אבל שנינו מאוד נהנים מההכנות. כל מה שבאמת חשוב לנו כבר סגור, וכל השאר – ייסגר בעיתו. אני בעיקר נהנית מההזדמנות לעצב לנדב ולי ארוע, שמרגיש מדוייק מאוד לשנינו, בפשטות ובמינונים שמתאימים לנו. אמשיך לעדכן כאן וגם באינסטגרם שלי בעוד בחירות עיצוביות ככל שנתקדם. מזמינה אתכן (ואתכם) לעקוב ולהתרגש איתנו.

שבוע טוב!

בכל זאת, התמונות האהובות עליי מהילדות הן אלה של התחפושות השונות שהיו לי. כשהפכתי לאמא, יחד עם עופרי נולד בי החשק לשחזר את ההיסטוריה, ולתפור לה את תחפושות הפורים שלה בעצמי. כשחיפשתי רעיונות, מצאתי שהתחפושות שלי כילדה היו הרעיונות הכי טובים: תחפושות פשוטות, לא ממותגות, לא מפונפנות. תחפושות של פעם.

למעשה, התחפושת הראשונה שתפרתי לעופרי, היתה גם הדבר הראשון שתפרתי אי פעם בחיי במכונת תפירה (!). זו היתה תחפושת של כיפה אדומה, בהשראת תחפושת שאמא שלי תפרה לי בילדותי. הנה המקור, כפי שצולם בסלון האייטיז הסופר-מעוצב שלנו דאז:

והנה הגרסה שאני תפרתי לעופרי:

בשנה שלאחר מכן תפרתי לה תחפושת דבורה, שגם את הדרכת ההכנה שלה תוכלו למצוא כאן בבלוג:

בפורים שלאחר מכן כבר לא ניתן היה לחמוק מהשלב האבולוציוני שכל ילדה בת 3 חייבת לעבור, והיא היתה "נסיכת לבבות נוצצת" (הגדרה שלה), אבל בשנה שעברה שוב חזרתי אחורה בזמן, הפעם עם תחפושת רקפת, שאת ההשראה לתפירתה שאבתי מאלבום תמונות הילדות שלי:

את התחפושת הזו אמא שלי הכינה מניירות "קרפ", אבל אני העדפתי עבור עופרי משהו עמיד ונוח יותר, ולכן בחרתי לתפור אותה מבדי לבד. תוך כדי תפירת התחפושת, השתדלתי לתעד את ההכנה, והרי היא כאן מוגשת לכן, צעד אחר צעד.

********

שלב ראשון: הכנות

אז מה צריך?

1. בדי לבד בגוונים: ירוק כהה, ירוק בהיר, ורוד וסגול, וחוטי תפירה בגוונים תואמים. עקרונית צריך גם בד בגוון חום, אבל אני לא מצאתי בד לבד חום בחנויות ולכן קניתי בד קורדרוי חום במקום.

2. חצאית טוטו סגולה או ורודה [1], שתשמש הן כבסיס לעלים והן כאמצעי שכנוע ללבישת תחפושת שאין את המילה "נסיכה" בשם שלה. אני רכשתי את החצאית בחנות האינטרנט המעולה (שניתן להזמין בה גם תחפושות מוכנות מקוריות ומושקעות) שמטרלינג.

[2] גוזרים 2 לבבות גדולים (מותאמים לגודל הילדה) מבד הלבד הירוק הכהה, וגוזרים 2 חתיכות של "עורקים" מבד הלבד הירוק הבהיר. הדרך המוצלחת ביותר היא לקפל את הבד לחצי ואז לגזור, כך שהתוצאה יוצאת סימטרית. מחברים את העורקים ללבבות הגדולים בסיכות.

[3-4] גוזרים 5 עלי כותרת ורודים וסגולים, כאשר הסגולים מעט גדולים יותר מהורודים. בתור התחלה, גזרו עלה ורוד, הניחו אותו על בד סגול וגזרו מסביב כך שהסגול יהיה גדול יותר. לאחר מכן פשוט השתמשו בשני העלים הללו לגזירת עוד 4 עלים מכל צבע.

[5] גוזרים 3 רצועות ארוכות ברוחב של 12 ס"מ מהבד החום.

בוחרים במכונת התפירה בתפר זיג-זג בגודל בינוני.

[6-7] תופרים את העורקים הבהירים לעלה הכהה. אני השתמשתי בכוונה בחוט בגוון כהה, בכדי להדגיש את התפר.

[8-10] מצמידים בעזרת סיכות את עלי הכותרת הורודים לסגולים, כך שהורודים בדיוק במרכז הסגולים. תופרים בתפר זיג-זג ורוד את העלים זה לזה.

[11] גוזרים מהבד הסגול רצועה ברוחב 10 ס"מ שהיקפה גדול מהיקף ראשה של הילדה בכ-5 ס"מ, ומקפלים אותה לאורך לחצי.

[12-13] גוזרים את שארית הבד בתחתית עלי הכותרת, ומקפלים בצורה סימטרית למרכז החלק התחתון של העלה. מקבעים את הקיפול בעזרת סיכות.

[14-16] מכניסים את עלי הכותרת המקופלים לתוך הרצועה הארוכה, שולפים מהם את הסיכות מבלי שהקפלים ייפתחו ונועצים אותן מחדש על גבי הרצועה המקשרת בכדי לקבע את העלים בתוכה. כדאי שתהיה חפיפה בין העלים, כך שייצאו יחסית צפופים. תופרים את העלים לרצועה בתפר זיג-זג שממסגר את הרצועה. באופן זה העלים תפורים לרצועה הן בחלקה העליון והן בחלקה התחתון.

הגענו לחלק האחרון בתפירה, שהוא גם המורכב ביותר, אז שימו לב:

[17] מודדים את היקף מותניה של הילדה. גוזרים אחת מהרצועות ברוחב 12 ס"מ מהבד החום, כך שאורכה כהיקף המותניים + 5 ס"מ. מקפלים את הרצועה לחצי (לרוחבה), תוך הכנסת 1 ס"מ מהקצה של כל חצי פנימה. מקבעים את הקיפול עם סיכות ותופרים לכל האורך כדי לסגור את הרצועה. מניחים את הרצועה החומה סביב מותני הילדה וסוגרים אותה באחד הצדדים (לא מאחור) בזהירות עם סיכה.

[18] מודדים את האלכסון שבין קדמת הרצועה (איזור הבטן) לחלקה האחורי (איזור הגב, כמו בשלייקעס). גוזרים את שתי הרצועות הנוספות מהבד החום כך שאורכן כאורך האלכסון + 5 ס"מ. מקפלים את הרצועות לחצי (לרוחבן), תוך הכנסת 1 ס"מ מהקצה של כל חצי פנימה. מקבעים את הקיפול עם סיכות ותופרים כל אחת מהרצועות כדי לסגור אותה.

[19] מקפלים את רצועת המותניים לחצי (לאורכה) ומקבעים את הלבבות הגדולים על גביה בעזרת סיכות, לב אחד בכל צד, כך שהלבבות למעשה נמצאים "גב אל גב" בצורה סימטרית. תופרים כל לב לרצועת המותניים בתפר זיג-זג לכל אורך קו המתאר שלו שיושב על הרצועה.

[20] מניחים שוב את רצועת המותניים על הילדה וסוגרים בזהירות עם סיכה. מקבעים את רצועות הכתפיים לרצועת המותניים בעזרת סיכות, כך שיישבו על הילדה בצורה נוחה מבלי ליפול הצידה, תוך יצירת X בגב. לאחר סימון המיקום המדוייק – מורידים בזהירות את הרצועות מהילדה ותופרים אותן לרצועת המותניים בתפרים נקודתיים, אחד קרוב לקצה רצועת המותניים והשני מעט נמוך יותר.

[21] כל שנותר כעת הוא למדוד לילדה את כתר עלי הכותרת, לסגור בזהירות עם סיכה, ולתפור.

*******

זהו. בגד גוף וטייטס בגוונים תואמים – והרי לכן תחפושת רקפת לתפארת.

אם החלטתן לתפור את התחפושת ויש לכן שאלות לגבי החומרים, השלבים או כל דבר שקשור בהכנה – אל תהססו לכתוב לי כאן או בפייסבוק, ואשמח לענות. אבל יותר מכל – אשמח לראות תמונות של הרקפות שלכן בפורים!

המון בהצלחה וכמעט-פורים שמח!