ליל הסדר כבר מאחורינו, ואותי באופן אישי זה מאוד משמח. לא שיש לי משהו נגד פסח. אם שמים בצד את הנקיונות, האובך, הגשם שתמיד מגיע יום אחרי שניקיתי חלונות, המירוץ אחרי מתנות, הצורך לאלתר קינוח מדהים לליל הסדר עם מינימום חומרי גלם והקרייבינג הבלתי פוסק ללחם – זה באמת חג נפלא. ובכל זאת, אין ספק, שהחלק הכי טוב של פסח הוא ערב צאת החג השני, הידוע גם בכינויו – מימונה.
כנצר לשושלת מגלגלי מופלטות ומקשטי מרציפנים, תמיד הוזמנתי להתארח במימונות מפוארות ושמחות. אבל כשאלה נעשו רחוקות מדי, ובפרט אחרי שעופרי נולדה והגיחות הליליות שלנו נעשו עניין מורכב מדי, החלטתי לפני 3 שנים שהדרך הטובה ביותר לפרגן לעצמי מופלטה בחמאה ודבש היא להפיק ארוע מימונה כהלכתו בעצמי. כמובן, שאם הייתי נדרשת לעשות את זה לגמרי לבד זה לא היה קורה, אבל על זה נאמר: "אם אין אני לי, אימי לי".

בכל שנה מאז, אני נוקטת מניפולציות רגשיות וטקטיות חסרות עכבות בכדי לגייס את אימי בעלת ידי הזהב לטובת העניין, וזוהי השנה השלישית שאנחנו עומלות במרץ לפני החג על הכנת כל העוגיות המסורתיות לערב המימונה. טוב, זה לא מדוייק. היא מכינה את כל העוגיות ואני רק מעצבת את השולחן, אבל ככה זה כשכל אחת עושה מה שהיא טובה בו, מה גם שזה מאפשר לי להתפנות להפקה הכללית.
את ההכנות אני מתחילה בעיר העתיקה בעכו, ברכישת תלבושות מסורתיות, הידועות בשמן "כפתנים". השמלות הללו מגיעות בכל המידות, לגברים ולנשים כאחד, ויש אפילו לילדים החל מגיל שנה. את הגברים (בפרט אם הם נצר לשושלת של מגלגלי קניידלעך ומקשטי 'זאכר טורט') מומלץ לצייד גם בתרבוש. לא תאמינו איך הכובע הזה מפצה על כל גבריות אשכנזית שהתערערה מעצם לבישת שמלה עם עיטורי זהב.

נשים וילדות יכולות להשלים את ההופעה עם קשתות וצעיפים עמוסי מטבעות זהב מרשרשים.